החור השחור שלך (חורים שחורים- חלק א') 

העולם בנוי מהפכים. כדי ליצור חיים בכלל, ובני אדם בפרט, נדרשים שני ההפכים הנקראים זרע וביצית, יאנג ויין, אור וחושך, או במילים אחרות חצי הכוס המלאה והחצי הריקה. במאמרים קודמים ראינו שאם אדם שם דגש על פן אחד, נאמר על הפן הזכרי, החיצוני, המואר, המודע, ופוחד להיכנס אל הפן הנקבי, הפנימי, החשוך, הלא מודע - הוא יוצר חוסר איזון שמוביל לסבל, לפיצוץ. כי לא ניתן לפצל את השלם מבלי להתפוצץ. והשלם, כלומר אנחנו, מורכבים מחצי ריק ומחצי מלא. הבעיה היא שאנחנו בדרך כלל רוצים לאמץ רק את החצי המלא. אנחנו מאוד מפחדים מהר?יק שלנו. כל חיינו אנחנו מנסים למלא את הריק, את החורים שלנו, אבל בפועל קורה דבר מוזר - ככל שאנחנו מנסים למלא את הריק שלנו, הוא גדל. איך זה יכול להיות? ההיגיון כאן פשוט. הטבע תמיד שואף לאיזון. ככל שהמלאות גדלה, היא דורשת ריקות שווה לה.

ניקח לדוגמא את העידן הטכנולוגי שלנו. היום עולמנו מלא ודחוס מאי פעם. יש לנו אינסוף אפשרויות (עיסוקים, בידורים והסחות דעת למיניהן) עם זאת גם החור השחור שלנו גדל באותה מידה - יותר אנשים סובלים מדיכאון, חרדה וייאוש ואחוז המתאבדים הוא גדול מאי פעם. חישבו כמה החיים היו שונים בעבר כשרוב האנשים נולדו, חיו ומתו פחות או יותר באותו הכפר. האוכלוסייה היתה מצומצמת יותר, ועל אחת כמה כמות המידע שהגיע אל כל אחד. בימים ההם, בכפר ההוא שלך, ידעת לשבת במשך שעות עם הריק. הוא היה ידיד מוכר, חלק ממך. ואתה חלק מהטבע. היום, לא רק שהתנתקנו מן היכולת להיות בריק מבלי לפחד ממנו, אלא שהוא גם גדל ביחס שווה לדחיסות, למלאות. בעייתנו אם כן כפולה. יתרה מכך - כשאנחנו מתכחשים ובורחים ממשהו, הוא מתעצם, גדל וצועק בקולי קולות עד שנשמע ונתייחס אליו. אם כן בעיה משולשת לנו.

המלאות תמיד למטה, הריק תמיד למעלה
הדבר המדהים בפשטותו הוא שאם אתה רוצה להגיע לתחושת מלאות אמיתית, אתה חייב לעבור דרך הריק. אם אתה מחזיק בידך כוס חצי מלאה וחצי ריקה, ורוצה לגעת בחצי המלא בתחתית, הרי שתצטרך לעבור דרך הריק שמעל. הכוס היא רק משל, אך זהו משל מדויק לעולמנו בו שולטת הגרביטציה - המלאות תמיד למטה, והריק למעלה. זה הרמז, הריק הוא רק על פני השטח. ברגע שאתה נכנס לריק אתה כבר בדרך למלאות. אבל אם אתה בורח ממנו, מנסה למלא אותו, הוא גדל ומתעצם. זוהי אמנות ההפכים. בכדי להגיע לאור צריך לעבור בחושך. ממש כמו ביקום - בדרך לאורות תעבור בחושך. גם באקט המיני נכנסת המלאות (הזכריות) לריקות (הנקביות), ומכך יכולה להוליד ישות חדשה. כך אדם שמעז להיכנס לריקות שלו יוליד בכל פעם דברים חדשים, תובנות, רעיונות חדשים. מדברים היום רבות על הארה. את/ה רוצה הארה? היכנס לחושך שלך. היכנס לחורים. החור הזה הוא המורה והגורו הנאמן ביותר. הוא לעולם לא יאכזב אותך. ברגע שאתה נכנס אליו אתה כבר בדרך למלאות. אז בואו ננסה להבין מהו החור השחור? מהו הריק הזה?

קשה להגדיר א?ין, ריק. אז בואו נלך הפוך. במה אנחנו ממלאים את הריק שלנו? בכל דבר אפשרי - בריצות, במטרות, בריגושים, בחומרים. לפעמים אנחנו רוצים שהילדים שלנו ימלאו את החורים, או שמערכות יחסים שלנו יעשו זאת. כן, בן זוג מושלם יכול למלא את הריק שלי. לא, רגע, יותר טוב בן זוג לא מושלם שאנסה לעשותו מושלם. וככל שהוא יעשה לי יותר צרות, יותר דרמה, כך יותר טוב, כי לא יהיה לי זמן לחורים שלי, לריק שלי. כאן אנחנו מתחילים להבין את הקשר שבין הריק שלנו להתמכרויות. למעשה, כל דבר או אדם שאנו מתעקשים שימלא לנו את החור יכול להפוך להתמכרות שלנו. למרות העובדה שהתמכרות בכלל לא ממלאת אותנו, אלא בדיוק להפך - היא מרוקנת אותנו. כי החור לא סתם שם, יש לו מטרה. הוא כמו מנהרה, הוא צריך שמשהו יעבור דרכו. אם אתה לא תעבור דרכו, משהו יעבור דרכו - חומר מסוים, התמכרות מסוימת. תביטו סביב ותראו אינספור התמכרויות להימורים, לקניות, לסקס, למערכות יחסים.

יותר קפה, יותר סיגריות, יותר ריגושים, יותר ריק
רוב החומרים הממכרים מחקים את פעולת הדופאמין במוח. הדופאמין הוא נוירו-טרנסמיטור, נקרא לו הורמון, והוא קשור למרכז העונג במוחנו. התפקיד המוטורי של הדופאמין הוא בתנועה החלקה שהוא מסייע לנו לבצע ביום יום, וכשאין די דופאמין, כמו במחלת הפרקינסון, קיימים נוקשות, רעד וקושי בתנועה. אבל לדופאמין יש גם תפקיד נפשי. הדופאמין הוא הורמון העונג, הורמון הסיפוק, הורמון תחושת ה"מלאות". כשאנו חשים מסופקים בגלל שעמדנו באתגר כלשהו, עברנו רצף ביוכימי שבסופו אנחנו מוצפים בדופאמין. הבעיה היא, שכשחומר חיצוני מחקה עבורנו את פעולת הדופאמין, התאים שלנו מקבלים הוראה להפסיק לשחרר דופאמין. ואז אנחנו תלויים בחומר החיצוני שייתן לנו את טריגר הסיפוק של הדופאמין. בנוסף, צריך בכל פעם קצת יותר חומר על מנת לחזור לאפקט הראשוני הנפלא. הרי למה אנחנו מתמכרים? בהתחלה היה טוב, לא? גם במערכת היחסים, גם בסיגריה, גם בקפה. אחר כך כבר צריך הרבה יותר קפה, סיגריות וריגושים כדי לשחזר את הזיכרון הטוב שנשאר לך במערכת. כך אנחנו מתמכרים ונהיים תלויים בחומר. אבל חשוב לדעת ששימוש ארוך בחומר חיצוני שורף תאים עצביים ומעגלים חשמליים במרכז העונג במוח. לכן שימוש ארוך בחומרים, וזה כולל סיגריות, גורם לנטייה לדיכאון. הביוכימיה בגופנו מגיבה כל הזמן.

החופש האמיתי
כאמור, הדופאמין מגיע בסוף רצף ביוכימי (אדרנלין-אנדורפין-דופאמין), אם עמדת באתגר. אבל כשלקחת חומר ש"יעשה לך את זה", בעצם רימית. לא עמדת בשום אתגר. קפצת ישר למה שיעשה לך טוב. וכאן אתה מתחיל להיות תלוי בחומר חיצוני. לעומת זאת, אם אתה מעז להיכנס לחור השחור שלך, באופן קבוע, מתאפשר לך הרצף הביוכימי הטבעי. ראשית אתה נכנס למקום לא מוכר (אדרנלין או אפינפרין, ההורמון הקשור במנגנון הילחם-או-ברח). אתה רוצה לברוח, אתה לא רוצה להיות שם, זה נורא מפחיד להיכנס למקום הזה, לחור השחור. למרות זאת, אם אתה מוכן להיכנס ולשבת שם, אתה לא צריך לעשות דבר. גם אי אפשר לעשות דבר שם - איזו הקלה - ניתן רק להיות בריק. בשלב מסוים, אתה לא יודע בדיוק איך ומתי, הרצף מתרחש. הפחד נמוג ואנדורפינים מתחילים להציף את המערכת. אנדורפין הוא "הורמון" ההנאה, השמחה, משכך הכאבים. זהו מנגנון ההישרדות - אם ברחנו או נלחמנו, אם נפלנו או אם נשכה אותנו החיה, אנחנו צריכים אנדורפינים כדי לשכך את הכאבים. אז הנה, נכנסת לחור השחור, למקום המפחיד, לריק. בשלב כלשהו נמוג הפחד ועם האנדורפינים פתאום אתה חש טוב ("זה לא נורא, ממה ברחתי? זה אפילו נעים לי!") בסוף הרצף הזה מגיע הדופאמין, הנוירו-טרנסמיטור של הסיפוק. עמדת באתגר.

כל זה לא קורה מיד, אבל המדהים הוא שכאן התהליך הפוך. כלומר, כשאתה לוקח חומר חיצוני, בהתחלה אתה מקבל "באזזז" נפלא. אבל בכל פעם אתה צריך יותר זמן ויותר מהחומר או ממושא ההתמכרות שלך, יהא אשר יהיה, כדי לחזור לבאזזז, לאפקט הראשוני. לעומת זאת, כשאתה מוכן להיכנס לחורים השחורים, לריק שלך, קורה תהליך הפוך. בהתחלה לוקח לך זמן. אתה חדש, אתה לא יודע מה קורה שם. אתה נכנס לחור השחור - זה הצעד הכי אמיץ שעשית בחייך - וכל מה שאתה צריך לעשות זה רק להיות שם. אבל אתה לא יודע כמה זמן, אתה לא יודע אם בכלל יוצאים מזה. אולם כאן קורה תהליך הפוך - ככל שאנחנו חוזרים ומתרגלים כניסה לחורים השחורים, לריק, הזמן שבו מגיעים לסיפוק מתקצר. התהליך נעשה כל כך מהיר, כל כך מיידי, שאתה כבר לא פוחד מהריק, אדרבא, שיבוא לו איזה חור שחור ואתו האנדורפינים והדופאמינים. כשאתה הולך בדרך הטבע, הטבע מפצה אותך. כמה מופלא - בעוד שההתמכרות היא השעבוד האולטימטיבי, ההיכנסות לריק היא הדרך לחופש האולטימטיבי. החופש האמיתי הוא הפשטות עצמה, תחושת השלמות שבאה מכלום, מהריק - לא בגלל שמישהו אהב אותך, או שזכית בלוטו. זוהי הוויה כל כך נפלאה, שכשאתה מתחיל להכיר אותה אתה לא רוצה לוותר עליה. אז אל תפחדו מהחורים השחורים שלכם כי הם פשוט קיצור הדרך לאושר.